<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך גביהה</h1>
<h2>דף סד:</h2>
גרסינן באילו טריפות בהיל' ביצים ת"ר גיעולי ביצים מותרין ביצים המוזרות נפש היפה תאכלם נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר. אמר ר' ירמיה והוא שנמצא דם על קשר שלו תנאי דרוסאי אבוה דר' אפוטריקי לא שנו אלא שנמצא על חלבון שלו אבל על חלמון שלו אסורה. מאי טעמא שדי תכלא בכולה אזיל רב גביהה מבי כתיל אמרה קמיה דרב אשי, א"ל איפכא תנא תנא קמיה דאביי ואביי הוא דתירצה ניהליה הכי. וברייתא זו בתוספת' דתרומות פ' דג טמא שכבשו עם דג טהור [פ"ט ה"ה] ובתרומות ירושלמי פר' בצל שנתנו לתוך עדשים אמשנת ביצה שנתבלה בתבלין אסורין אפילו חלמון שלה אסור מפני שהיא בולעת [פ"י ה"ו] ומייתא לברייתא ומפרש התם גיעולי ביצים (שומו) [שורו] עבר ולא יגעיל, ביצים שהרקימו מותרת לא איתפרש לי מאי הרקימו, ביצים המוזרות נפש היפה תאכלם מצא בהן דם קולף מקום הדם ר' זעירא סליק מבקרא לר' חייא בריה דר' יצחק עטושיה אשכחיה יתיב לא שנו אלא חלמון אבל חלבון מותר ונראה הגי' אסור. ומסיק דהיא גביה מאבהתיה. אתא ר' אבהו בשם ר' יוחנן בין חלבון בין חלמון אסור. תני ר' חלפתא בן שאול חלמון אסור חלבון מותר אמר ר' זעירא הן דאמר בחלמון אסור כשנמצא במקום זכרותו של מוח שממנו אפרוח נוצר. ובירושלמי אחר בדקתי וכן כתב ביצים שהרקימו אסורות וכן נראה דכיון דריקמה הרי היא כנבילה דאפילו דם אסרה דהיינו בתחילת רקימה וכ"ש ריקמה, ולפי הל' שלנו צריך לפרש הירושלמי שאפילו בחלמון פעמים שמותרת הביצה כשזורק הדם והוא שנמצא במקום זכרותו [של חלמון אבל במקום זכרותו] של מוח דהיינו ובאמצע החלמון אז כולו אסור ואנן נעביד כתלמוד דידן לחומרא בכל מקום שימצא בחלמון, והא דתניא ביצים המוזרות נפש היפה תאכלם גרסינן הכא [בירושלמי תרומות שם] ביצים המוזרות נפש היפה תאכלם.
וגרסי' נמי בפ' אין מעמידין [ע"ז כ"ט ע"ב] גבי קיבת עולה כהן שדעתו יפה שורפה חיה. ובפ' בהמה המקשה [חולין ע"ז ע"א] השוחט את הבהמה ומצא בה שיליא נפש היפה תאכלנה. וגרסי' נמי במנחות פ' שתי הלחם [צ"ט ע"ב] חל ערב יום הכפורים להיות ערב שבת שעיר של יום הכפורים נאכל לערב והבבליין אוכלין אותה כשהוא חי מפני שדעתן יפה. וגרסינן נמי בכל מערבין [ערובין כ"ט ע"ב] בשר חי כדי לאכול בו. ובירושלמי [שם פ"ג ה"א] מייתי מהא דמנחות, אלמא כל הני חשוב אכילה כדרכה. ולא אסרו משום בל תשקצו. ובס"פ ר"ע [שבת צ' ע"ב] גרסינן אההיא המוציא חגב חי רב כהנא הוה קאי קמיה דרב והוה קא מעבר (שושיכא) [שושיבא] על אפומיה א"ל שקליה כי היכי דלא לימרו מיכל קאכיל ליה וקא עבר משום בל תשקצו. וגרסינן נמי בפ' אלו הן הלוקין [מכות ט"ז ע"ב] האי מאן דשתי מיא בקרנא (דאומצא) [דאומנא] קא עבר משום בל תשקצו וכל הני מאי שנא. וי"ל כיון דכתיב כל בבהמה תאכלו ואסמכתא היא בפ' בהמה המקשה אשיליא דהא אם חישב עליה מטמא טומאת אוכלין כדאיתא בפ' בכל מערבין [ערובין כ"ח ע"ב] ובפ' בהמה המקשה [חולין ע"ז ע"ב] הילכך אם אכלה צלי או מבושל יש בני אדם שאוכלין אותה, מיהו חיה נראה דודאי עובר משום בל תשקצו, אבל בשר חי רגילין לאוכלו באומצא וכן ביצים מוזרות יש מי שדעתן [יפה] והביצה כברייתה והאוכלה אין שינוי בגמיאתה או באכילתה ואין ניכר שיקוץ. וכן קיבת עולה י"ל כשהיה רוחץ הקריבים ומוצא קיבה קרושה או החלב מסננן. או ניתנו בכלי הקדוש או קפוי ושורפו, ומיהו כיון שכבר נמצא בפי' שדעת יפה היא ובל תשקצו ליכא, אבל אוכל ביריא חיה בחייה או כמות שהיא בדבר שהנפש קצה בהן לכל אדם (בשינוי) [בשוה] (אבל) [אז] בכה"ג איכא עבירה בל תשקצו וכן נמי לשתות בקרנא (דאומצא) [דאומנא] אסור משום דמאוס ומאיסותו ניכר לכל. אבל כל הני יש הרבה בני אדם שנוהנין בהן והיא דעת יפה וחזקה.
<h2>דף עז.</h2>
וגרסי' נמי בפ' אין מעמידין [ע"ז כ"ט ע"ב] גבי קיבת עולה כהן שדעתו יפה שורפה חיה. ובפ' בהמה המקשה [חולין ע"ז ע"א] השוחט את הבהמה ומצא בה שיליא נפש היפה תאכלנה. וגרסי' נמי במנחות פ' שתי הלחם [צ"ט ע"ב] חל ערב יום הכפורים להיות ערב שבת שעיר של יום הכפורים נאכל לערב והבבליין אוכלין אותה כשהוא חי מפני שדעתן יפה. וגרסינן נמי בכל מערבין [ערובין כ"ט ע"ב] בשר חי כדי לאכול בו. ובירושלמי [שם פ"ג ה"א] מייתי מהא דמנחות, אלמא כל הני חשוב אכילה כדרכה. ולא אסרו משום בל תשקצו. ובס"פ ר"ע [שבת צ' ע"ב] גרסינן אההיא המוציא חגב חי רב כהנא הוה קאי קמיה דרב והוה קא מעבר (שושיכא) [שושיבא] על אפומיה א"ל שקליה כי היכי דלא לימרו מיכל קאכיל ליה וקא עבר משום בל תשקצו. וגרסינן נמי בפ' אלו הן הלוקין [מכות ט"ז ע"ב] האי מאן דשתי מיא בקרנא (דאומצא) [דאומנא] קא עבר משום בל תשקצו וכל הני מאי שנא. וי"ל כיון דכתיב כל בבהמה תאכלו ואסמכתא היא בפ' בהמה המקשה אשיליא דהא אם חישב עליה מטמא טומאת אוכלין כדאיתא בפ' בכל מערבין [ערובין כ"ח ע"ב] ובפ' בהמה המקשה [חולין ע"ז ע"ב] הילכך אם אכלה צלי או מבושל יש בני אדם שאוכלין אותה, מיהו חיה נראה דודאי עובר משום בל תשקצו, אבל בשר חי רגילין לאוכלו באומצא וכן ביצים מוזרות יש מי שדעתן [יפה] והביצה כברייתה והאוכלה אין שינוי בגמיאתה או באכילתה ואין ניכר שיקוץ. וכן קיבת עולה י"ל כשהיה רוחץ הקריבים ומוצא קיבה קרושה או החלב מסננן. או ניתנו בכלי הקדוש או קפוי ושורפו, ומיהו כיון שכבר נמצא בפי' שדעת יפה היא ובל תשקצו ליכא, אבל אוכל ביריא חיה בחייה או כמות שהיא בדבר שהנפש קצה בהן לכל אדם (בשינוי) [בשוה] (אבל) [אז] בכה"ג איכא עבירה בל תשקצו וכן נמי לשתות בקרנא (דאומצא) [דאומנא] אסור משום דמאוס ומאיסותו ניכר לכל. אבל כל הני יש הרבה בני אדם שנוהנין בהן והיא דעת יפה וחזקה.
